רק בסייעתא
דשמיא
למה, בעצם,
כתבתי על ההישרדותיות הזו?
בקהילת המטופלים
עולה בתדירות גבוהה מאוד השאלה הבאה:
מתי
מסיימים טיפול?
מתי מגיע הזמן
שבו מצופה מהמטפל להגיד- זהו?
או ,מתי
אני ,כמטופל, יכול לדעת שהגיע הזמן להפסיק?
כדי לענות על השאלה
הקריטית הזו,
נחלק את עולם
המטופלים- או את הסיבות המביאות אדם לטיפול- לשתי
קבוצות.
הקבוצה הראשונה, הכי חלקה ומוכרת, מורכבת מבעיות ספציפיות:
הרטבה, בעיות
שינה, בעיות למידה,
מצבים רפואיים הגורמים לשמירת הריון, דלקת אוזניים שחוזרת על עצמה ועוד.
בקבוצה
זו, גם המטפל וגם המטופל יודעים מהי המטרה המוגדרת- חותרים אליה וכשמגיעים אליה,
מפסיקים או
מבצעים עוד פגישה או שתיים- לחיזוק
ושימור הרווחים לטווח הארוך.
בקבוצה השניה, שהיא גם נפוצה מאוד, אנשים מגיעים ולא יודעים אפילו מה יש להם:
"רע לי ,"“משהו תקוע לי בחיים ,"“לא טוב
לי"
"משהו לא מסופק לי מבפנים."
ואפילו: “אין לי
סבלנות ,"“אני מתפרץ כל הזמן"
ננסה להגדיר
מטרה ברורה לבעיה הבאה:
"אין לי סבלנות:"
המטרה:
"אני מתנהג בסבלנות לאורך כל שעות היום והלילה, פרט לפעם ביום- כי ככה זה נורמלי." אההמ...
נראה יותר
כמו עונש שמורה השית על תלמידו לכתוב 100
פעמים...
ננסה שוב, על
בעיה אחרת:
"משהו תקוע לי בחיים" אני רוצה לשאול אתכם קודם,
-מה
תקוע לכם בחיים? באלו תחומים אתם רואים את התקיעות הזו?
-ב...
בעבודה, לא מקדמים אותי כבר 10 שנים ואנחנו חושבים שאנחנו ראויים.
-יש
עוד?
-ב...
משפחה, אנחנו לא מרגישים שהקשר שלנו עם בן הזוג מתפתח עם הזמן.
-מה
זה נקרא מבחינתכם "מתפתח?"
- - -
הבנתם?
להגדיר מטרה
לבעיה לא מוגדרת- זה קשה עד בלתי אפשרי.
לכן,
כאן מוטלת האחריות במידה שווה על המטפל ועל המטופל, לחתור למטרה ספציפית מאוד, גם אם היא חלקית מאוד!
כמו "אני
רוצה להתקדם בעבודה,"
“אני רוצה להצליח לצאת עם אשתי/ בעלי, פעם בשבוע להליכה נחמדה בלי הילדים,"
“אני רוצה להצליח לאפשר לעצמי מבחינה רגשית,
להתעסק בתחביבים
שלי" (כן, זה יותר רגשי מאשר מגבלה טכנית)!
כמו כן, יש על
שני הצדדים אחריות להיות עירניים, לעקוב
שאכן השינוי קורה בקצב הרצוי- ההגיוני.
ולוודא
שאכן השיטה מתאימה למטופל:
אנשים טעונים
מאוד רגשית, למשל,
פחות מסתדרים עם "חפירות ארכיאולוגיות." גברים רבים או נשים מאוד שכליות,
רואים בטיפולים
כמו שלושת המימדים, מח אחד, אייפק ועוד- שיטות
מטורפות למחצה.
ילדים קטנים מדי
לא מסתדרים עם דמיון מודרך ועוד.
עכשיו נקשר
להישרדותיות:
כל עוד אדם
עדיין מתפקד כהישרדותי-
הוא עדיין חייב
את התמיכה הרגשית החיצונית, קרי, הטיפול.
"אני לא יכולה לעזור לשכנה שלי .
זה יגמור
לי את כל מעט הכוחות שלי."
"אני לא יכול להתעכב עוד כמה דקות בחדר"ש
ולהסביר משהו לחבר שלי,
יגמרו לי את האוכל השווה ואני לא אעמוד בזה" "אני לא מסוגל/ת לשנות את התזונה שלי, זה יעמיד אותי במקום נוראי"
"אני לא מסוגלת להתמודד מול הילדים שלי,
אני מרגישה שהם
באו לעולם רק כדי לקחת ממני את כל מה שנשאר לי" "אני לא מסוגל/ת לראות מה טוב בחיים שלי"
אז לסיכום,
מצאנו שתי דרכים
לפתור את ההישרדותיות שלנו:
ללכת לטיפול (דאאא)...
ולהתחיל לחשוב
איך אפשר לגרום הנאה למישהו אחר.
שוב ,לחשוב!!
וכמובן להתפלל
המון!!
המעשה עצמו יבוא
אחר כך, אבל בינתיים הלב מתרחב בעדינות
ומאפשר לנו
להסתכל מעבר ולראות גם כמה העולם יפה, טוב, ושמח. למה?
כי גם אנחנו נתחיל
להתעסק עם העולם מהצד היפה שלו, וזה מה שנראה בעינינו-שלנו, בעזרת ד.'
"אני קמה בבוקר ורצה לעבודה, אחר כך אני רצה להכין
קפה, אחר כך אני רצה לעמדה לידי לקחת חומר נוסף לעבודה, אחר כך אני רצה לארוחת
הצהרים )שנמצאת בתיק שלי(, אחר כך אני רצה להמשיך לעבוד, אחר כך אני רצה הביתה
גמורה, אחר כך אני רצה לקניות כי אין לי כלום בבית, אחר כך אני רצה הביתה, אחר כך
אני רצה לטפל בילדים ולהשכיב אותם הכי מהר שאפשר כי אין לי סבלנות אליהם, אחר כך
אני רצה ל הכין ארוחת ערב לבעלי ולסדר את הבית, אחר כך אני רצה ל"....
אני כבר לא
נושמת מרוב ריצות!
:-)
שיהיה שבוע
מבורך,
מלא
הספקים, שמחה והנאה מהחיים (-:
מיכל
פריימן,
מטפלת
בשלושת המימדים.
תגובות
הוסף רשומת תגובה