רק בסייעתא דשמיא
שתי מילים לפני שנכנס לעניין אליו נתכנסנו היום:
הפוסט מוקדש לשתי הסבתות היקרות שלי,
ששותפות לכל שמחה או קושי, ועוזרות בשמחה בכל
תחום!
ולסבתא של בעלי שכשיכלה- עזרה מכל הלב,
ועדיין היא
שותפה לחוויות, לתמונות ולשיחות!
מתפללת שד'
יאריך ימיהן בבריאות איתנה ובהמשך שותפות פעילה.
למה להן?
בהמשך הפרק.
למה רק להן? (מה עם סבא המקופח וההורים
שלנו)?
גם תורם יגיע, הפעם זה היה פשוט מתבקש להקדיש כך.
שוב, בהמשך הפרק (-:
מה אומרת לכם המילה דאגה?
אני מעיזה להציע
שאצל רבים מאיתנו-
היא משמשת כמילה נרדפת למילה חיים.
דאגות על חינוך
ועל זוגיות,
על חובות ועל
כסף,
על בריאות ועל
לימודים,
על עבודה ועל פיטורין,
על הצלחה ועל
כשלון ועל....
כלומר, רבים מאיתנו חיים בצורה הישרדותית?
אנחנו חיים מדאגה לדאגה
ומנסים להגיע עד
לדד ליין שגרם לדאגה,
ואז, כמה נהדר!
יש לנו עוד סנטימטר בלב בשביל לדאוג לדבר הבא!
ואם זו לא הישרדותיות, אז מה כן?
אני עומדת לצטט
אחד מאבות הפסיכולוגיה,
במשפט מיוחד שלו, אבל ראשית- הקדמה.
רבים מאצולת העולם:
המדעית,
החברתית, האומנותית והפוליטית, חוו ריסוק
קשה בהמשך חייהם,
אותו מסתירים מקורביהם ומוקירי זכרם מעינינו.
דוגמאות?
כמה "גדולי" פוליטיקה נעלמו מהשטח
בדרכים כאלו ואחרות?
כמה חלו במחלות קשות (גם נפשיות)
שקברו אותם במחלקות שמהן יש רק יציאה אחת?
כמה התאבדו? התגרשו?
גזרו על עצמם בדידות חברתית כזו או אחרת?
מה שמראה לנו כמה אכן הם היו אנשים שיש ללמוד מהם!
חשוב לי לומר זאת מהסיבה הפשוטה:
הקב"ה מסמן
לנו שבסך הכל ,“חכמה בגויים תאמין!" בסופו של דבר, הם נבחרו רק להוריד כדי חכמה לעולם, היו שליחים טובים פחות או יותר, ואולי בעיקר פחות, אבל בזאת הסתכם תפקידם,
אין להעריץ אותם בשל כך, או להאליל אותם,
ולו בגלל האשפה הצבורה יחד עם דברי החכמה שלהם (-:
אותו אב הפסיכולוגיה, אדלר,
היה
אומר למטופלים החולים במרה שחורה (דכאון ועצבות, לצורך העניין):
“תוכלו להירפא בתוך שבועיים, אם תנהגו בהתאם למרשם הבא:
נסו לחשוב מדי יום ביומו כיצד תוכלו לגרום הנאה למישהו."
פתחתי בנושא ההישרדותיות, ולמה?
אדם הישרדותי הוא שקוע בעצמו ולא פנוי
לחשוב על מישהו אחר.
כשאדם עם צלקות מסתכל במראה, הוא תפוס בצלקות
שלו.
כשאדם נכה שוהה לבד בבית, הוא רואה רק את כסא
הגלגלים שלו.
כשאדם עיוור מדוכא ממצבו- כל מה שמעניין אותו הוא
העיוורון...
כלומר, אדם
הישרדותי, או אדם מדוכא,
שקוע רק במצבו האישי ובצורה השלילית ביותר
שלו!
החבית של ייסוריו היא חסרת תחתית,
והוא חופר מתחתיה לעומק ולרוחב כמה שהוא רק מצליח!
נחזור לדבריו של אדלר :
“תוכלו להירפא בתוך שבועיים, אם תנהגו בהתאם למרשם הבא:
נסו לחשוב מדי
יום ביומו כיצד תוכלו לגרום הנאה למישהו." אדם שחושב איך לגרום הנאה למישהו אחר, גם אם זו דקה או שתיים ביממה,
בסופו של דבר יוצא ממצב הרוח הירוד שלו!
מכירים את
המחקרים השחצנים (לדעתי האישית,
כמובן)...,
שטוענים כי אנשים מבוגרים
שגידלו צמח או
בעל חיים קטן- אוגר או עכבר לבן, למשל, סבלו פחות
מתסמיני זיקנה ומדכאונות?
תמיד תהיתי לעצמי למה זה כך,
וחשתי שמזלזלים
קצת בכבודם של אותם קשישים, לדמיין את
סבתא שלי בעוד 20 שנה,
יושבת בבית אבות ללא קרוב ומודע ומגדלת ...דג
זהב!
הן בנות 70+ ו-85 לערך, צועדות
הליכות, מתנדבות,
הולכות להרצאות וסדנאות,
עוזרות לנכדים
ולנינים בכל תחום אפשרי- כספי או התנהלותי, מעורבות
בחיינו באכפתיות ובאהבה גדולה, אחת
מהן אפילו יושבת וקוראת את המייל הזה- ממש בזמן
שאתם קוראים אותו, כעת,
והשניה תקבל אותו מודפס בזמן הקרוב!
כך שמזעזע לחשוב על מצב מטורף כזה...
עד שקראתי את
הדברים לעייל (ספר אל דאגה, מאת דייל קארנגי) – ונכבשתי.
מה גם שהסבתות
שלי, עד 120 ויותר, בעז"ה, מוקפות ותהיינה מוקפות תמיד במשפחה גדולה ואוהבת, שאפשר לתת ולתת לה ולא לגמור...
אז עכשיו התשובה
לשאלה (למה זה כך?)- נמצאת
גם אצלכם (-:
תגובות
הוסף רשומת תגובה