רק בסייעתא דשמיא למה, בעצם, כתבתי על ההישרדותיות הזו ? בקהילת המטופלים עולה בתדירות גבוהה מאוד השאלה הבאה : מתי מסיימים טיפול ? מתי מגיע הזמן שבו מצופה מהמטפל להגיד- זהו ? או , מתי אני ,כמטופל, יכול לדעת שהגיע הזמן להפסיק ? כדי לענות על השאלה הקריטית הזו , נחלק את עולם המטופלים- או את הסיבות המביאות אדם לטיפול - לשתי קבוצות . הקבוצה הראשונה, הכי חלקה ומוכרת , מורכבת מבעיות ספציפיות : הרטבה, בעיות שינה, בעיות למידה , מצבים רפואיים הגורמים לשמירת הריון , דלקת אוזניים שחוזרת על עצמה ועוד . בקבוצה זו, גם המטפל וגם המטופל יודעים מהי המטרה המוגדרת - חותרים אליה וכשמגיעים אליה , מפסיקים או מבצעים עוד פגישה או שתיים - לחיזוק ושימור הרווחים לטווח הארוך . בקבוצה השניה, שהיא גם נפוצה מאוד , אנשים מגיעים ולא יודעים אפילו מה יש להם : " רע לי ,"“משהו תקוע לי בחיים ,"“לא טוב לי " " משהו לא מסופק לי מבפנים ." ואפילו: “אין לי סבלנות ,"“אני מתפרץ כל הזמן " ננסה להגדיר מטרה ברורה לבעיה הבאה : " אין לי סבלנות ...
רק בסייעתא דשמיא שתי מילים לפני שנכנס לעניין אליו נתכנסנו היום : הפוסט מוקדש לשתי הסבתות היקרות שלי , ששותפות לכל שמחה או קושי, ועוזרות בשמחה בכל תחום ! ולסבתא של בעלי שכשיכלה- עזרה מכל הלב, ועדיין היא שותפה לחוויות, לתמונות ולשיחות ! מתפללת שד' יאריך ימיהן בבריאות איתנה ובהמשך שותפות פעילה . למה להן ? בהמשך הפרק . למה רק להן? (מה עם סבא המקופח וההורים שלנו)? גם תורם יגיע, הפעם זה היה פשוט מתבקש להקדיש כך . שוב, בהמשך הפרק (-: מה אומרת לכם המילה דאגה ? אני מעיזה להציע שאצל רבים מאיתנו - היא משמשת כמילה נרדפת למילה חיים . דאגות על חינוך ועל זוגיות , על חובות ועל כסף , על בריאות ועל לימודים , על עבודה ועל פיטורין , על הצלחה ועל כשלון ועל .... כלומר, רבים מאיתנו חיים בצורה הישרדותית ? אנחנו חיים מדאגה לדאגה ומנסים להגיע עד לדד ליין שגרם לדאגה , ואז, כמה נהדר ! יש לנו עוד סנטימטר בלב בשביל לדאוג לדבר הבא ! ואם זו לא הישרדותיות, אז מה כן ? אני עומדת לצטט אחד מאבות הפסיכולוגיה , במשפט מיוחד שלו, אבל ראשית- הקדמה ....